<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שני</h1>
<h2>דף קל:</h2>
בזמן שיש כהן תלמיד חכם וכהן עם הארץ, מן הדין אין נותנין אלא לכהן תלמיד חכם. דתניא וזה יהיה משפט הכהנים, מלמד שהמתנות דין, ואוקימנא לחלקן בדיינין, וכדרב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן דאמר מניין שאין נותנים תרומה לכהן עם הארץ, שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מנת לכהנים הלוים למען יחזקו בתורת י"י, מחזיקים בתורת י"י יש להם מנה, אין מחזיקים בתורת י"י אין להם מנה. ומיהו אם אין שם כהן חבר, נותן לכהן עם הארץ, דתנן במסכת חלה בפרק בתרא ואלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והביכורים. ר' יהודה אוסר בבכורים. ופי' לכל כהן בין כהן חבר בין כהן עם הארץ. וכן פרש"י ז"ל בפרק כל הבשר (ק"ד, ב'). וכן אמרו בירושלמי (חלה פ"ד סוף ה"ד) גבי ר' יהודה אוסר בבכורים ר' יהודה כדעתיה דאמר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה, אלמא לכל כהן שאמרו היינו בין חבר בין עם הארץ. וכי אמרו כאן שהמתנות דין, היינו דווקא בשיש שם כהן חבר. ומכל מקום כל כהן דלא דחיקא ליה מילתא צריך לאימשוכי ידיה מינייהו, דגרסינן התם (קל"ג, א') אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתאנתא, אמינא חבובי מצוה הוא, כיון דשמיעתא להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמינא הבו לי. כיון דשמעיתיה להא דתניא ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, אי יהבו לי שקילנא. כיון דשמעיתיה להא דתניא הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנים חולקין, מישקל נמי לא שקילנא, בר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. ולפרוש ידיה, אנסי ליה עידניה.
<h2>דף קלא:</h2>
למי נותנין, לכהן. דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם. וכן נמי נותנין לכהנת. דגרסינן התם כי אתא עולא אמר הבו מתנאתא לכהנתא. ואמרינן דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנת, וילמוד סתום מן המפורש. פי' נלמוד ממקום אחר דאין כהנת בכלל כהן, דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו', ותניא מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת, משום דאהרן ובניו כתובין בפרשה. אם כן למדנו שכל מקום שנאמר כהן סתם אין כהנות במשמע. דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא כהן ואפילו כהנת, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. פי' משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, כהנים ולא כהנות, וכתיב ונתן לכהן את הזרוע, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות כהנת. רב כהנא אכיל בשביל אשתו. רב פפא אכיל בשביל אשתו. רב יימר אכיל בשביל אשתו. רב אידי בר אבין אכיל בשביל אשתו. ואמר רבא אמר לי מרימר הילכתא כעולא. וכיון דנותנין לכהנת, ובעל אוכל בשביל אשתו, כל שכן דאינהי פטירי משלהן. דהשתא מיהב יהבינן להו בשביל נשותיהן, משקל שקלינן מינייהו.
<h2>דף קלב.</h2>
באי זה מין נוהגות. הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר ובצאן שנאמר (דברים י"ח) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה וגו'. ותנן בפרק ראשית הגז (קל"ה, א') חומר בזרוע ולחיים וקיבה מראשית הגז, שהם נוהגין בבקר וצאן במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה. עז שבא על הרחל והוליד ממנה, הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בו דברי הכל, דשה מעליא הוא בין מצד זרע האב בין מצד זרע האם. ותניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי, ר' אליעזר אומר הבא מעז ורחל חייב במתנות, מתייש וצבייה פטור. כוי זה נחלקו בו חכמים (פ', א'), יש מי שאומר שהוא ברייה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה אם מין בהמה, ויש אומר שהוא כלאים הבא מתיש וצבייה, ואינו חייב לרבנן אלא בחצי מתנות (קל"ב, א'). ור' יוחנן כמאן דאמר הבא מתיש וצביה, ואפילו הכי חייב בכולהו מתנות, דגרסינן התם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות, דתניא שור, מה ת"ל אם שור, לרבות את הכלאים; שה, מה ת"ל אם שה, לרבות את הכוי. ור' אליעזר האי אם למה לי, מיבעי ליה לחלק. כלומר שאילו כתיב שור ושה הייתי אומר עד שישחוט שור ושה, שחט שור לבדו או שה לבדו מניין, ת"ל אם. ורבנן לחלק מנא להו, נפקא להו מאת זובחי הזבח. כלומר מדכתב הזבח ולא כתב הזבחים. ור' אליעזר האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדרבא דאמר הדין עם הטבח.
<h2>דף קלב:</h2>
המתנות אינן טובלות. דגרסינן התם אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים. ולית הילכתא כוותיה. וגרסינן נמי בשלהי פרק הזרוע (קל"ד, ב') והרי מתנות דלא טבילי, אלמא מיפשט פשיטא ליה לתלמודא דמתנות לא טבילי. וכן הילכתא.
<h2>דף קלד:</h2>
גרסינן התם תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע, להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי. אין שם כהן מעלן בדמים ואוכלן. זו היא גירסתו של רש"י ז"ל. ופירושה אע"ג דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו, דמנא תיתי, אי מיהא דהזרוע, הא אוקימנא לזרוע של ימין כדאמרן. אלא אהני מנהגא למיתן ליה בעורו, לנהוג בו עין יפה. ומכל מקום במקום שלא נהגו למלוג, מפשיט את הזרוע ונותן לו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע, ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע, ולפיכך לא ימלוג את הזרוע כדי שלא יפסיד עליו את העור. ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי, יש לומר שהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע. ותדע לך דהא לא איצטריך לרבויי מה"א דהלחיים עור הלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. ואי נמי איכא למימר דמה"א דהזרוע מרבינן ליה, ואתיא כדורשי חומרות דמייתו ימין מויקח רומח בידו, אי נמי כאידך תנא דמייתי זרוע שבחולין שהוא ימין מתתנו, כדכתבינן לעיל.
אי זה שיעור המתנות. שנינו בפרק הזרוע אי זהו הזרוע, מפרק הארכובה עד כף היד. כלומר מן הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שהוא העצם שקורין אשפלדא. והוא של נזיר. וכנגדו ברגל שוק. כלומר שוק המורם מקדשים. אי זהו לחי, מפרק לחי עד פיקה של גרגרת. והוא מקום חיטי, דאקשינן עלה בגמרא והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה, כלומר ובית השחיטה בטבעת גדולה היא, ופיקה של גרגרת למעלה ממנה, ופרקינן לא קשיא, הא רבנן דאמרי בפרק הכל שוחטין (י"ח, א') השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה, הא ר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר מוגרמת כשירה. ואוקימנא כרב נחמן דאכשר משפוי כובע ולמטה, והיינו שייר בחיטי, אלמא פיקה למטה מעט משיפוי כובע, מדתניא נוטלה ונוטל בית השחיטה עמה, ופרישנא בית השחיטה דר' חנינא. תניא זרוע, זרוע ימין. אתה אומר זרוע ימין או אינו אלא שמאל, ת"ל הזרוע. מאי תלמודא, כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך, הכא נמי הזרוע המיומן שבזרוע. הלחיים למאי אתא, כלומר ה"א דהלחיים, להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים. והקיבה למאי אתא, להביא חלב שעל גבי הקיבה. דורשי חומרות אמרו זרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רומח בידו. לחיים כנגד תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. קיבה כנגד ואת האשה אל קבתה. ותנא מייתי לה מהכא שוק הימין, אין לי אלא שוק ימין זרוע מוקדשין מניין, ת"ל תרומה. זרוע חולין מניין, ת"ל תתנו.
<h2>דף קלו.</h2>
מתנות נוהגות בחוצה לארץ או לא. תניא בפרק ראשית הגז בהמת השותפין חייבת במתנות ור' אלעאי פוטר. ואמרינן עלה מאי טעמא, ופרישנא דיליף נתינה נתינה מראשית הגז, מה להלן דשותפין לא אף כאן דשותפין לא. ומינה לר' אלעאי אף בתרומה פטר של שותפין, דכתיב דגנך, דידך אין של שותפות לא, דאי סלקא דעתך בתרומה מיחייב, ניליף נתינה נתינה מתרומה, אלא שמע מינה בתרומה פוטר. ואקשינן אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ אין בחוצה לארץ לא, אמר ר' יוסי מנהרביל אין, והתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ. וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ. מאי טעמיה דר' אלעאי, אמר רבה יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. וגרסינן התם (קל"ו, ב') אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' אלעאי בראשית הגז, דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, וכר' יאשיה בכלאים. וכתב רש"י ז"ל כר' אלעאי בראשית הגז, והוא הדין למתנות. דר' אלעאי תרויהו נתינה נתינה גמר מתרומה. וכן נמי כתב לקמן בריש פרק שילוח הקן (קל"ח, ב'), דאמרינן התם כל היכא דתנן בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך, חוץ מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי, וכתב הוא ז"ל דהוא הדין למתנות, והא דנקט ראשית הגז, משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ובודאי לכאורה הכי משמע, דכיון דר' אלעאי תרוייהו מתרומה גמר להו, ונהוג עלמא כוותיה בראשית הגז, על כרחין כוותיה סבירא להו בנתינה נתינה, אם כן אף במתנות כן. אלא דאיכא למידק אמאי נקט הכא ובריש שילוח הקן ראשית הגז, לימא ראשית הגז ובמתנות, ואי משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ליתה, דאדרבה במתנות פתח בבריתא דר' אלעאי, וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינן נוהגות אלא בארץ, וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ועוד דהא (קל"ב, ב') רבא קניס אטמא ורב נחמן קניס גלימא, וכן (קל"ג, א') אביי דהוה שקיל כל יומא דכפורי, וכל הני רבנן בבבל הוו. ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (ס"ג, ב') אמרינן אתו חבארי לבבל וגזרו שלש בשביל שלש, וחדא מיניהו על הבשר מפני המתנות. ולפיכך יש אומ' דלא נהוג כר' אלעאי אלא בראשית הגז בלבד אבל במתנות לא, והיכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג. אלא שקשה הדבר על מה סמכו בדורות האלו במקומותינו שלא ליתן. ועל כן יש לומר דבבבל ובמקומות שבחוצה לארץ שתקנו חכמים לנהוג בהן תרומה ומעשרות, תקנו גם כן לנהוג בהן מתנות כתרומה, ואפילו באותן מקומות במתנות הוא שתקנו, אבל בראשית הגז לא תקנו, דנהוג כר' אלעאי, אבל בכל שאר המקומות שבחוצה לארץ שאין תרומה ומעשרות נוהגין בהן, המתנות כן, דמתנות כתרומה. ועוד יש לי לומר דכיון דקיימא לן כר' אלעאי ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז כוותיה נהוג, אף אנו שנהגנו כוותיה במתנות נהגנו, ואין כאן איסור של כלום, דדבר תורה נתינה נתינה גמרינן מתרומה, כותיה שבקינן להו, כיון דשבקינן להו כוותיה בראשית הגז.
